סיפור הניצחון של ניר

ההחלטה נסוע להודו לא היתה קלה עבור ניר, האמת היא אף פעם לא קלה אבל לניר היה באמת יותר קשה....גם לא קל לו להחשף. אבל הסבל שאנשים אחרים נמצאים בו כרגע לא נתן לו מנוח. אז ניר מביא כאן בפירוט את סיפור הניצחון שלו כדי לאפשר לעוד אנשים שמתמודדים כרגע עם פיסטולה לבחור בדרך הריפוי גם כשזאת החלטה קשה ממש, גם כשתמיד יש משהו יותר חשוב ואין זמן.... אני שמחה ממש לשתף כאן את הסיפור שלך ניר !

ומזהירה שהוא מתאים לבעלי לב חזק במיוחד..... בי עברה צמרמורת מלקרוא את מה שעברת... אבל מה שחשוב הוא שזה נגמר... ועכשיו אפשר לפרסם את סיפור הניצחון שלך בגאווה:)!

אני מצרפת גם קישור לדף שהוא פתח

 https://zenir7.wixsite.com/mysite/post/%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99

קבלו את סיפור הניצחון של ניר: 

לאחר לבטים רבים, אני מביא לפניכם את הסיפור שלי, ומפזר את העמימות והערפל סביב מה שעברתי בחודשים האחרונים ובשנים האחרונות.

אני חושף את הסיפור שלי, ולא בקלות, בעבור כל מי שסובל מהבעיה שהייתה לי (שתפורט בהרחבה תוך כדי הסיפור), ומכל בעיה רפואית אחרת. אני מפרט בהרחבה יתרה מה שעבר עליי מכיוון שלפחות לי, הייתה נטייה להדחיק ולא לטפל, להיתפס לפתרונות זמניים, לקבל שככה החיים וזה מה שאני קיבלתי וכל פעם נעבור את ההתקף הזמני בניתוח או בלי, ואם צריך אז עוד אחד. איכות החיים שלי נפגעה קשות והחריפה ככל שהבעיה לא נפתרה.

גיליתי שבבריחה מטיפול חטאתי לעצמי לבריאותי ולבני משפחתי.

היום אני יודע שיש פתרון כמעט לכל דבר.

צריך לרצות ולחפש, להעמיק ולחקור, להאמין בעצמך ולא לאבד תקווה, להיות נכון לרעיונות חדשים, האור נמצא ולא רק בקצה המנהרה, יש הרבה אור מסביב, גם אם צריך לטוס לקצה אחר של העולם כדי למצוא אותו. יש ״רופאים טובים באמצע הדרך״ ובכל מקום שיעשו ככל שביכולתם לרפא ולתמוך, ולעזור לך כדי להגיע לרפואה שלמה ובריאות תקינה.

הסיפור קצת ארוך ומי שירצה יוכל לדלג ישר לחלק של הודו. איני מתיימר להיות סופר, אך בשביל להבין באמת מה עבר עליי ועל הקרובים לי, כתבתי את סיפורי לעצמי, ולמי שיקרא, כחלק מההתמודדות האישית שלי עם מה שעברתי בשנתיים האחרונות.

אם דרך הסיפור שלי אתן תקווה, ואוכל לעזור לאנשים עם אותה הבעיה ודומות לה, שיש פתרון, זו השליחות שלי.

""הסיפור מאחוריי""

הבושה אוי לבושה, או אולי, המבוכה אוי למבוכה, בעצם שתיהן יחדיו הן ההגדרה המתאימה לתחושותיי.

זהו הסיפור האישי, האינטימי, והפרטי שלי, "אימת הלמטה" שלי שלא אמור לעניין אף אחד, אימת הכאב, אימת הפחד ממה שיקרה או משהו שעוד לא קרה, הכל מתחיל ונגמר שם, כל הווייתי נמצאת שם, ראשי באמת לא פנוי לדבר, סבלנותי מזמן פקעה, נימוסי מוטלים בספק, רמת הקשב מוגבלת לחלוטין, יכולת השיחה כמעט נעלמה, הקשבתי מונחית מטרה לגופי בלבד. העמדת פנים היא הכרח ומלבד משפחתי המאוד קרובה, כלפי חוץ כמעט אף אחד לא שם לב.

למעשה ההרגשה היא של נכות פיסית ונפשית, מועקה תמידית.

מוחי מתעסק, מקווה, מתלבט, מצפה רק למשהו אחד, שהכל ייגמר. אך לא באמת ידוע לי למה אני מכוון, אם לסיום מעגל האימה של ההתמודדות או וויתור על התמודדות נוספת כלומר לגמור עם הכל, ללא מלחמה, פשוטו כמשמעו.

״ואני תפקידי״ (כמאמר המשורר) לנגן, בחצוצרה אני מנגן, עובד עם השפתיים, עושה עם השפתיים פפפ...., באז בשפה מקצועית, כל היום, והכל קשור, מה שמתחיל מלמעלה יורד עד למטה, זה אותו צינור עם כמעט אותם שרירים.

לשבת לנגן כך זה לא נעים במיוחד, שלא לומר כואב, עד בלתי נסבל לעיתים.

אני מביא לפניכם את סיפור האירועים והשתלשלות הדברים שהובילוני למצב, המתואר בקדימון, בו הייתי במשך כמעט שנתיים ולקחו אותי כל הדרך עד להודו כדי להתרפא לגמרי, ולחזור לחיים.

ביולי 2017 התחלתי להרגיש פמפומים חדים במקצת בבטן תחתונה צד ימין מתחת לקו הפופיק. בערך באותו הזמן הבטן שלי התחילה להתהפך. היציאות הפכו להיות עם תקיעות מסוימת, נאמר עצירות קלה, כאשר צריך לעזור להן לצאת קצת בלחץ ויש הרגשת דגדוג תוך כדי ואחרי, כאן הייתי חייב ללכת לרופא כדי לבדוק. לא עשיתי זאת מכיוון שחשבתי ששוב נחתה עליי פיסורה, זו "אימת הלמטה" שלי ,אני למוד ניסיון לצערי, אבל פיסורה לא התהוותה. בסך הכל מלבד הפמפום החד בבטן הרגשתי טוב ורופא המשפחה לא מצא משהו מיוחד. לאחר מכן טסתי עם המשפחה לחופשה ביוון, כבר אז התחיל להיות קשה ולא נעים עם היציאות ובטן מציקה כל הזמן. מהרגע הזה אני ״מחזיק״ את הבטן כל העת עד למציאת הפתרון, ומצפה להקלה שלא מגיעה, ענייני הבטן והגזים ילוו אותי לצערי עוד הרבה זמן.

חזרנו מיוון היה מדהים וכיף למרות הכל. כמובן שמיד תכננו את הטיול הבא מבלי להתחשב מה קורה אצלי כי לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה מלבד העובדה שזה יעבור מתישהו. לאחר הפקה של אופרה בפארק (סלחו לי שאני לא זוכר איזו אופרה), שבוע בלבד לאחר שחזרנו מיוון, טסנו לטיול בצפון איטליה. טיול יפה דרך ורונה לאגמים גארדה וקומו ומשם, וונציה, דולומיטים וחזרה לוורונה, (שם קיבלנו באהבה כרטיסים לאופרה בתיאטרון הרומי).

מיד מהתחלת הטיול הרגשתי שמשהו לא בסדר, באגם קומו התחילה ההתפרצות, קלקול קיבה מטורף, עם שלשולים שליוו אותי עד החזרה לארץ, הרגשתי שהכל נפתח שם, מאחורה. היה מאוד קשה לסיים כך את הטיול אבל, בכל זאת אחרי הכל, היה מדהים.

כשחזרנו לארץ המצב קצת התייצב. אחרי כמה ימים נסענו לחברים, כנראה שקצת הגזמתי באוכל ולמחרת שילמתי את המחיר ביציאה לא נעימה שלמעשה פתחה סופית את הפיסורה, (אם בכלל הייתה זו פיסורה?) ולדעתי גם את הפיסטולה, (הרחבה בהמשך), שהחלה חודש בערך לפני כן. למעשה כל דבר שהייתי אוכל או לא אוכל יכול היה לגרום להתפתחות הפיסורה פיסטולה, כאשר הגוף לא בסדר זה ייצא איכשהו.

מהרגע הזה אני נהייתי מוטרף ומטורף, עוד יותר חסר סבלנות עוד יותר קצר ולא נעים, זה קרה שבועיים לפני החזרה לתחילת העבודה בתזמורת. הכל כואב ,לא נעים וצורב שזו הייתה הרגשה חדשה. צריבה אחרי יציאה שנמשכת עוד הרבה לאחר מכן. רק בדיעבד לאחר כמה חודשים ידעתי שהצריבה העידה על הפיסטולה ולא קשורה לפיסורה, כך לפחות היה אצלי.

פחדתי לאכול כי לא ידעתי איך זה ייצא, ההרגשה הזו קיננה בי זמן רב, עקב כך רזיתי בטירוף כמו בכל פעם שהייתה לי התקפת פיסורה בשנים האחרונות.

ספטמבר 2017, התכנון ההיפותטי שלי היה פנסיה מוקדמת!

אבל אני אחגוג 45 עם עוד פיסורה, (כיום אני יודע שזו הייתה תיבת פנדורה),

מתנה ״נהדרת״ ליום הולדתי ה 45.

ושוב לא הלכתי ממש לבדוק, מה שאולי היה יכול לעזור לי. השתמשתי במשחות הידועות לי, הלכתי באופן מיוחד להומיאופטית שמחשיבה עצמה מומחית לטיפול בפיסורות עם משחה וטיפול מיוחד, כולל תזונה, זאת הייתה טעות, המצב החמיר!

יחד עם זאת פגשתי לראשונה פרוקטולוג מומחה, שבדק ואכן ראה פיסורה.

לא השתמשתי בניפדיפין מתוך החלטה לעבור את זה בצורה טבעית. כפי שהזכרתי אני מאמין שהפיסטולה כבר התמקמה לה בנחת בתחת עוד מיולי.

תוך הסתכלות קדימה, מתוך הניסיון שצברתי ממקרים קודמים של פיסורה ואמונה שמה שיש לי יעבור, קבעתי עוד טיול עם טלי אישתי לוינה באוקטובר 2017.

כל העת חשבתי שהנה המצב ישתפר אך לא כך היה, לבסוף טסתי במצב בריאותי רפה, צורב וכואב.

רגע לפני שטסנו סיימתי לנגן סידרת קונצרטים של דון חואן וטיל אוילנשפיגל מאת שטראוס, וכמובן סבלתי קשות! כאב לי וצרב לי כל החזרות וכל הקונצרטים.

הקונצרטים בסידרה, מבחינתי, היו לא טובים בכלל, עקב המצב שלי היו לי בעיות ריכוז קשות ביותר שגרמו לי לעשות טעויות בלתי סבירות, זה ליווה וימשיך ללוות אותי במשך תקופה ארוכה בנגינה בקונצרטים ואופרות, ונוצר מצב די מתסכל.

בעתיד תהיה לי התמודדות רצינית עם רמת הריכוז, בזמן הנגינה, שבסך הכל תשתפר אבל עדיין, לנגן תוך כאבים או בידיעה שמשהו לא תקין בגוף גרם לי לחשוב בזמן הנגינה על דברים שלא קשורים והסיט את הריכוז והמחשבות למקום אחר שהראש לא אמור להיות בו.

למעשה, מתחילת ספטמבר 2017, עבדתי בסבל נוראי שלא ברור לי איך עמדתי בו.

מיד לאחר החזרה מוינה התייצבתי אצל הדוקטור שהודיע לי שיש לי זיהום שכנראה יוסר רק בניתוח, כלומר פיסטולה!

אז בקצרה מהי פיסטולה?

פיסטולה (״נצור״ בעברית) בפי הטבעת היא תעלה קטנה הנוצרת בין קצה תעלת פי הטבעת, לבין הרקמה החיצונית הסמוכה.

אמנם זהו הסבר קצר וקולע ומכאיב?! אך בגוגל תוכלו למצוא הסברים מפורטים לרוב.

ניסיתי שני מחזורי אנטיביוטיקה למגר את הפיסטולה, זה לא עזר לפיסטולה אך לפחות הצריבות לאחר היציאות שליוו אותי תקופה ארוכה הפסיקו.

הניתוח נקבע ל 31 בינואר 2018.

בתחילת ינואר הגיע אחד משיאי העונה עם האופרה חלום ליל קיץ מאת בריטן. למעשה זו האופרה הקשה ביותר לחצוצרה ברפרטואר האופראי שאני מכיר, (ויש לי קצת ניסיון). במצב בו הייתי האופרה בהחלט הייתה קשה הרבה יותר. מכיוון שלא הצלחנו למצוא חצוצרן שיחליף אותי, שאלתי את הרופא אם זה ישנה אם נעשה את הניתוח בעוד חודש, התשובה הייתה שאין בעיה זה לא יחמיר כל עוד אני דואג לנקות היטב ולנקז בעצמי, כן ללחוץ, לסחוט, להכאיב לעצמך, בדיוק שם!

חלום ליל קיץ של בריטן הפך לחלום פחות טוב עבורי ולהתמודדות יומיומית לא קלה במשך חודש. היה חרא, במלוא מובן המילה. ניגנתי לא כמו שאני רגיל, לא טוב, לא יציב, לא את המאה אחוז שלי, אולי שמונים אם בכלל, וזו הרגשה לא טובה בשבילי עד גרועה מאוד. והכל צלילים גבוהים, ולא מנחמים בכלל, אז נכון שיש טכניקה, אך כאשר אתה כואב למטה ויש ניתוח מייד אחרי סיום הסידרה של האופרה, 13 פעמים כמעט רצוף כולל חזרות גנרליות! הראש שם, עמוק מאוד, כן, תרתי משמע. אם מישהוא היה קורא את שפת הגוף שלי, והיו כאלה לידי שהבינו, היה מבין שאם מישהו לא יושב בנחת על הכיסא ומחפש ומשנה תנוחה כל הזמן כנראה שיש לו קוצים בתחת או אולי הרבה יותר מזה.

תאמינו או לא אחרי כל מה שסיפרתי לכם, הייתה ביקורת מצוינת על האופרה וממש עליי ברדיו ועל כך אני מודה.

האופרה הסתיימה ועכשיו שוב מה שחששתי ממנו יותר מכל, עוד ניתוח.

עוד חודש מטורף של החלמה כואבת מאוד!

היה לי קשה מאוד להכיל את כל העניין.

אני די ספורטיבי אפילו קצת אתלטי, סך הכל הייתי בן 45 כאשר עברתי את ניתוח הפיסטולה, זהו הניתוח השני באזור התחתון. הניתוח הראשון היה יותר מעשר שנים לפני כן, ניתוח פיסורה וכריתת טחור.

כלומר אני מסתובב עם כל החרא הזה כבר שנים רבות, כן זה ממש חרא תרתי משמע.

יום לאחר הניתוח ביציאה הראשונה, הרגשתי שזה לא הצליח, לחץ איום ביציאה וכמובן כאבים משתקים, מעוררי חרדה, זיעה קרה, דם יזע ודמעות.

כל שיעול או עיטוש הכי קטן גורמים גם הם לכאבים כל הדרך למטה, וזה יימשך עד לריפוי המלא שלי.

חודש לאחר הניתוח חזרתי לעבודה בדחילו ורחימו וזחילו. לא ברור לי איך הצלחתי לנגן ולתפקד, גם הבטן שלי מהניתוח ועוד לפניו הייתה הפוכה ותישאר כך עוד זמן רב אחריו. חזרתי ישר לאופרה דון קרלו, שוב, אני אומר לעצמי, לך תסביר למנצח למה אתה מנגן קצת אחרת, פשוט רק חזרתי והשתדלתי לנגן נכון כדי שחלילה לא יכאב לי. ניסיתי להתנהג כרגיל אבל בתוכי בלאגן שלם.

הבנתי במהלך התקופה של המחלה אם אני יכול כבר לקרוא לזה כך, שאני מנגן הרבה פעמים סתם חזק במקום עם צליל מלא ויפה שזה מה שגורם מחולל ומביא לעוצמה הנכונה. לכן התחלתי לשנות גישה ולהוציא את המילה חזק מהלקסיקון המוסיקלי שלי ובמקומה לחשוב על המילה מלא (או כל ביטוי אחר שאין בו כוחניות לא הכרחית), לתת למוסיקה להוביל ולצליל להיפתח אליה לפי מה שהיא מכתיבה לי מעוצמה של פיאניסימו (שהיא עוצמתית בפני עצמה) ועד היכן שצריך, זה בהחלט נכון בשבילי.

לא ממש יכולתי להסביר ליושבים לצידי עקב מבוכתי ובושתי ממצבי למה אני לא תמיד יכול לנגן חזק כמו שהיו רגילים או רוצים. למדתי על עצמי והזכרתי לעצמי איך לעשות שימוש נכון יותר עם האויר. שאלתי את עצמי האם אני נושף אויר או דוחף ודוחס אויר לצליל, ויש הבדל גדול מאוד, בכדי להגיע לנגינה נכונה יותר משניגנתי לפני כן.

למעשה זה לא משהו שלא ידעתי, אבל לפעמים סחפתי ונסחפתי בעוצמות שלא לצורך עם כולם ביחד, במצבי החדש ישן אני בהחלט אשתדל לנגן בצורה כזאת באופן כללי. ובעצם לא צריך ואין סיבה ממשית לנגן בצורה שתגרום להוצאת המוזיקליות מהמוזיקה. לא אלאה אתכם ביותר מכך (יש כמובן הרחבות), התייחסו לזה כאנקדוטה פילוסופית מוזיקלית קצרה, שנבעה ממצבי ונתנה לי נקודת מבט חדשה לגבי הנגינה והיא בהחלט חלק מהסיפור הכולל שלי.

בחזרה לסיפור עצמו, מהרגע שעברתי את הניתוח, הבטן אינה נרגעת, לא הצלחתי לנוח יותר בצהריים דבר שעשיתי תמיד לפני קונצרטים ואופרות. לא הפסקתי לנדנד לרופא שיבדוק אותי שוב ושוב, הרגשתי שמשהו לא תקין משהו השתבש בתפקוד של הגוף שלי.

הפצע לא ממש נסגר ההפרשות ממשיכות וכמובן גם קצת דימום ובטן הפוכה לגמרי.

עברתי לתפקוד של מה שצריך בלבד, משפחתי הקרובה טלי בר ופז, העבודה בתזמורת והתלמידים. מצב זה של בחירה רק למה שאני מחוייב וחייב החל מספטמבר 2017, נמשך כל העת וגרם לביטול של הרבה אירועים משפחתיים, חברים, וכיוצא בזה מבלי שנתתי הסברים יותר מידיי. לגבי נסיעות לחו״ל המצב היה שונה.

לקראת אפריל כחודשיים בערך לאחר הניתוח חשבתי שאני מתחיל להרגיש יותר טוב.

החלטתי לצאת לחופשת סקי עם המשפחה. שנה לפני כן עשינו חופשה מדהימה בבולגריה רציתי לשמר את יכולות הסקי שלנו וכמו כן להציב לעצמי יעד נוסף לעשות משהו שאני אוהב.

טסנו לפאסו טונלה ושם חגגנו את פסח בחופשת סקי מופלאה! בתחילה היה לא רע, אמנם כל הזמן שוטף ומנקה אבל יחסית סביר, הבטן עבדה שעות נוספות אך לא נתתי לה ולי להיסחף יותר מידי לתוך חוסר הנוחות. ביום הרביעי החלו כאבים פנימיים שוב, התעלמתי מאי הנעימות, שמתי הכל בצד, ישבתי במעליות הסקי לא כל כך בנוח, עם כאבים מציקים אך בכל זאת המשכתי לגלוש בכיף גדול עם המשפחה ולבד, בערפל בגשם ובשלג.

למרות הרגשתי הלא מושלמת בכלל, היה מדהים.

מקום יפהפה, מקווה לחזור לשם או לסביבה בבריאות טובה באמת.

עם החזרה מהסקי אני ממשיך הלאה בחזרה לעבודה ולתכנון החופשה הבאה כמובן, הפעם ברומא, כי אם יש יעד אולי זה יעזור להחלמה מלאה? וכן אני מודה שהיה בי פחד סופני משהו, שדחף אותי לעשות ולהספיק הרבה. לצערי זה לא שיפר את מצבי אבל שוב היה מדהים ברומא! (מצטער על השימוש החוזר במילה מדהים אך זאת המילה המתאימה).

טסנו לכמה ימים עם הילדים ושטפנו את כל רומא.

מאוד ממלא מספק ומהנה לחוות ולראות את הילדים שלך נהנים ונדהמים מהיופי שנפער לנגד עיניהם בפעם הראשונה.

נחזור לענייני, כל העת אני מקפיד בשטיפות, בתזונה, אבל לא עובר לא נעים יש כאבים קלים ודימום לפעמים, והבטן אוי הבטן, עובדת נון סטופ, ההרגשה הייתה שמישהו מסובב עם מנואלה את הקרביים שלי, ובכל פעם זה עלול לקחת עד יומיים שלמים שבהם הבטן מסתובבת וקשה לתפעל את עצמך, רק בלילה זכיתי לכמה שעות של שקט.

אני מתקשה להיזכר בסוף העונה אבל המשכתי לעבוד כרגיל יחד עם הסבל, יחד עם הביקורים אצל הרופא, יחד עם השטיפות והצריבות מידי פעם, והכאבים שהולכים ובאים, והניקוזים שעשיתי לעצמי, יחד עם זאת שכל הזמן הבטן מתהפכת, הקימה בבוקר היא נוראית, כמו בכל השנתיים האחרונות. אני מנסה לגנוב עוד קצת שינה מלילות ארורים של שינה טרופה.

אך בבוקר הבטן מעיפה אותי מהמיטה, אני משתדל ומנסה לעזור לטלי, עם הילדים, שעקב מצבי לקחה על עצמה הכל כולל הכל בלית ברירה.

אפרט כדי להמחיש, אני קם בבוקר במטרה לעזור, מתחיל לעשות משהו אבל אז מתפנה בשירותים, שוטף מנקה וחוזר להמשיך להכין ולטפל, אבל זה קשה, מאוד קשה, הראש עדיין ביציאה ובכאב שאינו עובר וחור שנשאר ולא הבריא וכאב פנימי וכאב עליון צורב ובטן שממשיכה לדחוף למרות ההתפנות כי יש כל הזמן חוסר התרוקנות. ואז צריך לסיים לעשות מה שהתחלתי, סלט או מיץ תפוזים לפז, קוואקר, ולהספיק להקפיץ את בר לרכבת לפני שתהיה לי עוד יציאה. לא ממש הצלחתי להסביר את עצמי לטלי ולא תמיד זה נגמר בטוב מכיוון שזה הגיע ממני תמיד בעצבים מרוטים מהכאבים והמצוקה שלי.

כן יש להודות, הפיסטולה גרמה לי לפגוע בזוגיות שלנו במובן מסוים, (אל דאגה טלי ואני ביחד כמובן ובאהבה גדולה) מצבי הפך אותי לבן אדם לא נינוח בלשון המעטה, אולי מכיוון שלא התייחסתי עדיין לפיסטולה כמחלה.

למעשה הרגשתי אז חצי נכה ולא נעים להיות ככה. קשה להסביר למי שלא חווה את היותה של פיסטולה בגוף, למה זה גורם, לפחות מה זה גרם לי.

נחזור שוב לסוף העונה, הפקת אופרה אחרונה במשכן, כרמן, ועוד אחת בפארק, נבוקו, והכל אצלי משתולל בבטן, ולא נפתר מקום הניתוח, הפיסטולה חיה ובועטת ולא נותנת מנוח, לא ידעתי אז שבעצם לא רק שלא החלמתי עדיין, אלא למעשה יש סוג של החמרה, גם במצבי הנפשי והסביבתי.

והמבצע ממשיך, קביעת יעד בחו״ל לחופשה כעזרה בהחלמה או במה שלא יהיה, רק לנסות להוציא את הראש מהתחת ומהבטן, ולתת תקווה, שיסתדר לי הכל, או להיפך שוב מהפחד שאולי לא אוכל לעשות עוד הרבה טיולים כאלה?!

בר, הבן שלנו, סידר לעצמו קיץ מטורף, חודש וחצי בפסטיבלים!

הראשון היה, במוריצבורג, ליד דרזדן לשם טסנו לבקר אותו לכמה ימים. מדהים שהייתה לי היכולת בעזרת טלי לבנות לארגן ולסדר הכל מבחינת לוגיסטיקה, זמנים, טיסות, נסיעות, גם לנו וגם לבר. אבל כנראה כשאני שומע חופשה וחו״ל ביחד זה נותן לי מטרה חזקה להתכוונן עליה !

היינו במלון מצוין, מפנק בסך הכל, עם ארוחת בוקר טובה מאוד. אצלי כמובן המצב לא ממש השתנה, הבטן הרגה אותי רוב הזמן, יציאות לא נעימות, שטיפות כמובן לאחר כל יציאה, הבטן ממשיכה לדחוף גם אחרי, ואני מחזיק את הבטן כל הזמן,

אם צריך אז ממש באמצע הטיולים בעיר ללכת למלון לתת עוד מנה, וטוב שהיא קטנה דרזדן.

השתדלתי להנות כמה שיכולתי, ניסיתי לעשות דברים שבשיגרה כדי לנסות לחזור לשפיות לחזור לנורמליות, היה קשה. זה לא ממש עבד, לא עם האוכל לא עם הקפה לא עם הבירה לא עם כלום! הכל ניהיה קצת פחות נוח שלא לומר מלחיץ כאשר הכל תלוי ביציאות שלך, כל דבר היה מתוכנן פחות או יותר כך.

לא ציינתי לפני כן אבל הומור שחור לגבי עצמי מצבי וסופי הקרב יצא ממני כל הזמן, לאורך כל תקופת הפיסטולאות. את טלי זה מאוד עיצבן, לפחות את פז, הבת שלנו, הצלחתי להצחיק. אחרי כמה ימים בדרזדן, בר המשיך ללוצרן אנחנו חתכנו לרודוס! חופשה של שמונה ימים בחראקי, מלון נחמד בכפר קטן, מפרץ מקסים ובו חוף פרטי יפהפה עם ים חלק וצלול. כל בוקר, צהריים וערב שחיתי עם בטן במצב רגוע עד מוטרף, לא מוותר על התענוג! משתדל לאכול בריא וטוב כמה שאפשר, אבל בכל זאת חופשה, קצת פיצוי באוכל ושתייה עד כמה שניתן.

למעשה ביציאה לחופשת הקיץ הייתי אמור לבדוק את עצמי ולראות אם ארגיש טוב לקראת סיור התזמורת שלי, התזמורת הסימפונית והאופרה הישראלית ראשון לציון, למקסיקו בתחילת העונה. כל הזמן היה לי בראש עניין הסיור וראיתי שבסך הכל אני אוכל איכשהו לעשות את זה, אם אני מסוגל להתמודד בחו״ל במצב הזה בחופשה משפחתית אין סיבה שלא אעשה זאת בעבודה. כך גם אמרתי למנכ״ל התזמורת, לאחר ששוב בדקתי סופית עם הדוקטור שמצבי בסדר, למרות הבטן והצו׳פצ׳יק הקטן והדולף קלות שנשאר מהניתוח בשקע מתחת לעצם הזנב.

החופשה הייתה באוגוסט 2018. חזרנו ואז יצאתי לחופשה נוספת עם עצמי ושלושה ספרים לכמה ימים בסאמוס ביוון, שוב כדי לבדוק יכולותיי בתפקוד, ועם תקווה שישתפר. הגעתי למצב של סטטוס קוו עם הגוף שלי, גם מבחינת הפיסטולה שעדיין לא ידעתי שלא עברה וגם הבטן שלא תעבור עוד הרבה זמן. פעמיים יציאות בבוקר אם לא יותר וכל פעם שטיפה, ועוד יציאה אחה״צ ושטיפה וחוזר חלילה, חייבים לשמור היגיינה. (אני מבין שזה נשמע טרחני וחוזר על עצמו אך זו ההתמודדות היומית של חולי פיסטולה וכדומה, ואני הייתי במצב טוב באופן יחסי).

כל העת ניסיתי תזונה שונה כדי לראות מה משפיע על מה, וכמו כן משחות שונות.

עם הסטטוס קוו שנוצר התחלתי שוב את העונה בספטמבר 2018 כאשר עיניי נשואות קדימה לקראת הסיור, אולי לקראת החלמה והטבה בבטן. למעשה לא היה שיפור בבטן אבל שיפור כן היה מבחינת מקום הניתוח החיצוני והפנימי. (לפחות זה מה שחשבתי)

הסיור אם אני זוכר נכון היה באוקטובר. הטיסות לא היו קלות בכלל, ישיבה ארוכה לא מומלצת במצב שהייתי בו, כמו כן הבטן לא נתנה מנוח! עבדה בלי הפסקה!

למחרת הנחיתה במקסיקו סיטי התזמורת נסעה באוטובוס כמה שעות ליעד הבא. אני מראש בחרתי לעשות את זה בטיסה קצרה עקב מצבי הלא יציב, זאת הסיבה האמיתית לטיסה של חצי שעה בין מקסיקו סיטי לגואנחוטו, במקום חמש שעות באוטובוס.

אבל מעז יצא מתוק, התארגנו כמה חברים ועשינו טיול נחמד לפירמידות ליד מקסיקו סיטי כדי להעביר כמה שעות עד הטיסה הפנימית.

איכשהו שרדתי את הסיור במקסיקו בשן ועין, שוב, עם כל מה שמשתמע מכך, שטיפות לאחר יציאות סדירות ולא סדירות, בטן שדוחפת למטה ומשתוללת למרות התרוקנות של פעמיים בבוקר, הרגשה מאוד לא טובה בבטן כשכל דבר שאני אוכל גורר תגובה תוך ביטנית בלתי מובנת. פחד נוראי לאכול או לשתות משהו שיגרום לי לסוג של יציאות מרובות עד.....כן אתם מבינים.

אני שב ומזכיר לעצמי את הקונצרטים במקסיקו שלמעשה היו לי קשים מבחינת הריכוז הרב שנדרשתי לו. כשהראש בתחת ובבטן התוצאות למעלה לפעמים פחות טובות, אז על זה הצלחתי לגשר אבל הריכוז בזמן הנגינה היה בהחלט לא מספק.

עם החזרה לארץ הייתי כבר בסוג של הכחשה או אופוריה שהנה בכל זאת הצלחתי לתפקד גם אם לא ממש במאה אחוז, דברים החלו זורמים יותר טוב. לא היו לי יותר כאבים, מלבד אי נוחות תמידית בבטן והצ׳ופצ׳יק מהניתוח שעדיין לא החלים והציק אבל פחות.

ובכן היעד הבא ניצב למול עיניי כבר חודש לפני.

טלי חוגגת חמישים ורציתי להפתיע אותה, המחשבה הייתה על סופש בוינה או אירופה. אבל כשחזרתי ממקסיקו, החלטתי שלטלי מגיע הרבה יותר, היא עובדת מאוד קשה, הרבה יותר ממני, היא תחגוג חמישים וזה קורה פעם בחיים.

טלי סובלת ממני לא מעט בשל מצבי הלא יציב שלא לומר דיכאוני משהו, ויחד עם הרגשת הסופניות שלי, היעד שנבחר היה מלדיביים!

תוך כמה שבועות, בהם הרגשתי טוב באופן יחסי וזה יימשך כך כמעט עד סיום החופשה במלדיביים, ארגנתי לטלי הפתעה. היא קיבלה מכתב (מזוייף כמובן) על בחירתה למטפלת המצטיינת בדיקור בכל הקופה הכללית, ועל פי כן היא נשלחת לייצג את ישראל בכנס לרפואה יפנית. (טלי אכן הטובה ביותר, תבדקו בעצמכם).

היה מדהים, זה באמת גן עדן במלדיביים וחבל לחכות, ובמאמר מוסגר על ידי, החיים קצרים ולא ידוע מה יקרה בדרך, לכן כדאי ליהנות ולנצל את הזמן לטובתך, ולא שהזמן ינצל אותך.

שוב הבטן שלי התרגשה רוב החופשה אבל נניח לזה. לקראת סיום החופשה עקב ריבוי יציאות או נקרא לזה ריבוי אכילה ושתייה, החל לי כאב פנימי למטה כפי שקורה מידי פעם. האמת שמסג׳ חזק שקיבלתי אולי היה הטריגר. בכל מקרה זה היה סביל ותוך יומיים מהרגע שחזרנו זה הסתדר ונעלמו הכאבים הפנימיים. הרופא המנתח שלי דאז אמר שזה מהגלד הפנימי של הניתוח.

חזרתי לתוך ההפקה של אחד משיאי העונה והשנים האחרונות באופרה, סלומה של שטראוס. הרגשתי טוב פחות או יותר בחזרות וזה נמשך עד הופעה אחת אחרי הפרמיירה. כשאני אומר הרגשתי טוב הכוונה היא שלא היו כאבים פנימיים למטה ויכולתי לשבת בנוחות, כן הבטן המשיכה להשתולל ולהתרגש מכל מאכל שהכנסתי, וכל ערב התמודדות עם התקפת גזים בלתי ברורה. בהופעה השנייה לאחר הפרמיירה כבר החלו שוב כאבים פנימיים, איכשהו שרדתי והתעלמתי, הצלחתי לשמור על רמת ריכוז ונגינה ברמה גבוהה עד סוף ההפקה למרות אי הנוחות הגדולה וההרגשה הדיכאונית שלי.

אני מודה בפני עצמי ובפניכם שזה השפיע והקשה עליי להגיע לרמה גבוהה יותר של נגינה אך במצב בו הייתי זה לא מובן מאליו , לפחות לי איך כן ניגנתי, למרות הכל.

לעיתים מצבים מסוימים גורמים לנו להתעלות על עצמנו ועל כאבנו וכמו כן על הרגשתנו הפנימית והכללית.

מה שעוד עזר לי להתמודד טוב עם האופרה הזו הייתה העובדה שהפנמתי עוד יותר את המשמעת המוסיקלית שלי, לדעת איפה אפשר לנגן יותר או פחות בהתאם למצב נתון, להיות מדויק יותר מהבחינה המוסיקלית, לנסות להקשיב כמה שיותר למה שקורה מסביב, (במצבי הקשבה זה קשה כי הגוף מקשיב לעצמו ולמה שקורה למטה) בכדי להיות מסוגל להעביר ערב שלם ואת הבא אחריו מבלי להתעייף. אני חייב להגיד שהמנצח האדיר של ההפקה לקח הכל על עצמו, שידר מוסיקליות ברמה הגבוהה ביותר, סימן כל מה שאפשר והעניק את ההשראה לשבת לנגן, לעשות מוסיקה וליהנות מזה, במצב שלי זה עזר מאוד.

ממשיכים הלאה, לפני האופרה הבאה סדרת קונצרטים עם יצירה קצת בלתי נסבלת מבחינתי, עם פראזות שנכתבו לחליל צד ולא לחצוצרה, ובמצבי הכואב ממילא זה היה מיותר עד כאב. זה המקום להרחיב רגע על הקטע של נגינת צלילים גבוהים. במצב של כאבים למטה, ופחד שאם אתאמץ יהיה כואב יותר ואף אולי יחמיר את הבעיה, לנגן בנוחות ברגיסטר הגבוה היה מאתגר מאוד. גם באופרה סלומה וגם ביצירה הלא נעימה שניגנתי בסידרה לאחר מכן, זה הביא אותי לתסכול מסויים, שבשל מצבי לא יכולתי לפתוח בצורה נוחה יותר את הצלילים הגבוהים ובטח לא לנגן אותם בעוצמה שבאמת רציתי.

לקראת האופרה הבאה נשף מסיכות עם הרגשתי טוב באופן יחסי, אמנם הבטן המשיכה בשלה אבל אזור תחתון נרגע. יש לציין שבמשך כל הזמן אני ממשיך לנסות משחות וטיפולים כדי לגמור את הצ׳ופצ׳יק בשקע מתחת לעצם הזנב ולהגיע להחלמה מלאה. למעשה שלושה שבועות לפני כן בזמן הכאבים בסלומה, ביקרתי אצל הרופא השני שלי, הוא אמר שלמעשה הניתוח הצליח חלקית ונשאר רק פתח קטן שאולי ייסגר עוד מעט, התחלתי בהמלצתו להשתמש בסינתומיצין, כן זו משחת עיניים אבל אנטיביוטית. מרחתי באדיקות רבה ואכן תוך כמה ימים הכאבים הפנימיים עברו והחלק החיצוני התייצב. החזרות לאופרה החלו ובאמת הרגשתי השתפרה וייחלתי לטוב ולסיום הבלאגן שלי.

ב 8/2/19 בוקר יום שישי נחשפתי לפוסט דרך ynet. הפוסט היה סיפור הריפוי של נעמי יוגב מהפיסטולה.

מסופר שם בפירוט רב על תהליך ההחלמה מפיסטולה בשיטת ״קשאר סוטרא״ (פירוט בהמשך) שעברה נעמי בבנגלור אשר בהודו.

מרגע זה אפקט הפרפר נוצר עבורי.

שלחתי מייל לנעמי מייד לאחר מכן. ויותר מאוחר באותו יום שישי דיברנו ממש לפני תחילת האופרה נשף מסיכות. נעמי התחילה לפרט באוזניי על התהליך, על דוקטור ראמש בהט שהוא המלאך שלה, היא אמרה לי שאני הולך להציל את החיים שלי! ממש כך.

נכנסתי לאופרה באחת בצהריים, כשעיניי דומעות.

דמעתי מצד אחד מהתקווה החדשה שנפתחה בעבורי ושבעצם מצאתי את האור כנראה, ומצד שני איך אני הולך לאסוף את עצמי לתוך ההרפתקאה הזו ואם בכלל, והאם יש לי מה שיש לי או אולי זה ייפתר. הראש מתפוצץ ממחשבות כל זמן האופרה.

דווקא אז בזמן הזה כשהרגשתי טוב ונעמי צדקה כשאמרה לי תטוס אתמול! הייתי אמור לקחת את ההחלטה כמעט באופן מיידי.

יצרתי גם קשר עם דוקטור ראמש בהט שאמר לי מיד, בוא, אל תבזבז את הזמן.

אבל כל אדם צריך לעבור את הדרך שלו בהחלטות הרות גורל, ולי זה לקח עוד אופרה שלמה אחת ושתי סדרות קונצרטים נוספות. כלומר כל הזמן קונצרטים ואופרות, שוב לא ברור לי איך המשכתי בנחישות כזו לעבוד, חודשיים עיבדתי את ההחלטה בראש, וכנראה חיכיתי לנס. חודשיים בהם ניגנתי סדרה של כרמינה חוראנה (ככה אני קורא לה), טוסקה ולקינוח סדרה של צ׳ייקובסקי חמישית וגם יצירה עם סולו לא קטן לחצוצרה בפתיחת אותו קונצרט.

תוך כדי כך הלכתי לרופא נוסף לקבל חוות דעת שתאשש את מה שפחדתי ממנו, והוא אישר, שיש פיסטולה, היה נחמד ועדין ונתן לי הפניה לצילום פנימי של התעלה, שלא עשיתי כי למה להכאיב פעמיים אם אעשה זאת בהודו? אם וכאשר. באותו אחה״צ שנבדקתי אצל הרופא השלישי, כשלושה שבועות לאחר התחלת השימוש בסינתומיצין, יצאה לי קצת הפרשה ודימום מהצ׳ופצ׳יק של הניתוח.

לאחר הביקור אצלו דברים החלו להתחדד אצלי, החלטתי לטפל בבעיה של הבטן שמאוד הפריעה לי, ולא רציתי לנסוע ככה לשום מקום. בהצעתה של אישתי עשיתי בדיקת נשיפה להליקובקטר פילורי, ואכן נמצא שיש. כדי להתקדם לכיוון הודו החלטתי שאני חייב גם לשלול מחלות מעיים וקרוהן בראשן. לכן עשיתי גסטרוסקופיה, והייתי אמור לעשות קולונוסקופיה באותו מעמד אבל ביטלתי מחשש החמרה מיותרת במצב התחתון. לאחר שלא נמצא דבר בבדיקת הגסטרוסקופיה החלטתי לעשות גם קולונוסקופיה, לא נמצאו שום ממצאים, זה היה לפני פסח והייתי כשר לחג. לאחר מכן התחלתי מיד בטיפול אנטיביוטי חזק מאוד של עשרה ימים לחיסול ההליקובקטר, כנראה שזה עבד לפחות באופן חלקי כי הייתה ירידה משמעותית בגזים.

אם אני זוכר נכון תוך כדי סיום האופרה טוסקה והתחלת החזרות לסידרת צ׳ייקובסקי חמישית, חזרו הכאבים הפנימיים. מה שעזר לזה זה יציאה אחת קצת קשה, ואולי גם ניסיון אחרון שעשיתי למרוח אבקת חוואר עם שמן מיוחד, כן, לא תאמינו מה אנשים מוכנים לעשות ולמרוח בשביל להבריא.

למרות שמזמן כבר החלטתי שניתוח נוסף ברפואה המערבית אני לא אעבור, קבעתי במיידי עוד פגישה עם הרופא השני מהמגדל בתל אביב, רק כי רציתי אישור סופי שהפיסטולה חיה קיימת ובועטת, וקיבלתי.

את ההחלטה על הנסיעה קיבלתי אם כך, מתוך כאבים שהבהירו לי שהפיסטולה נוכחת במלוא הדרה. הצלחתי לשלול כל מה שצריך ולהבין שהדבר היחיד שיש לי זו המחלה הארורה הזו שאז, עוד לא קראתי בשמה.

ההחלטה נפלה ב 11/4/19

יום חמישי בבוקר של החזרה הגנרלית לפני הסדרה של החמישית של צ׳ייקובסקי.

הכל התחבר לי והבנתי שזהו, הפור נפל ואני סופית בדרך להודו להציל את עצמי מעצמי! תוך כדי נסיעה לנתיב המהיר בדרך לחזרה במשכן האופרה התקשרתי להודיע לטלי, שהייתה כמובן בסוד העניין מהרגע הראשון, על ההחלטה שלי. אני מודה שאולי קצת לא לעניין להודיע ככה אבל כשהחלטה כזו נופלת, היא לא עוצרת ושואלת שאלות.

מאותו הרגע הכל מתחיל לרוץ.

זה היה יום לפני האופרה האחרונה של טוסקה ויום לפני תחילת צ׳ייקובסקי חמישית, כן, ניגנתי את הסידרה עד תומה, עם כאבים והתעלמות מהם כדי לנגן הכי טוב שאפשר.

בר ששמע את הקונצרט האחרון, החליט שניגנתי חזק מידיי, ואם בר אומר הוא יודע, כנראה שהפיסטולה מינפה את עצמה לתוך הנגינה שלי. תוך שבועיים הייתי בהודו, שבועיים בהם אירגנתי כל מה שצריך.

דבר ראשון דיברתי והסברתי לילדים, טלי כבר ידעה ותמכה מהרגע הראשון בהחלטה לנסוע להודו ואם זה היה תלוי בה הייתי טס עוד בפברואר.

סיפרתי לבר שהוא הגדול שלי ואז סיפרתי ובכיתי עם פז שהיא עדיין הקטנה שלי.

ביררתי לגבי הויזה והחלטתי להקדים כמה שאפשר, הזמנתי טיסה ל 21/4/19. הגשתי בקשה לויזה לשנה שנותנת אפשרות עד 90 יום ברצף. אחד הדברים החשובים בהתמודדות שלי הייתה ההכרה בפני עצמי בכך שיש לי את המחלה הזו, ועוד יותר חשוב היה לחשוף את הקרובים מאוד אליי למה שיש לי ומה אני עתיד לעבור. בני המשפחה קיבלו את ההסברים שלי בסבר פנים יפות, הם גם הבינו על מה ולמה היו כל הביטולים ההתחמקויות וכיוצא בזה במהלך השנים האחרונות.

זהו אני עם הפנים קדימה שש אלי קרב מול הפיסטולה כדי לגמור אותה ולא היא אותי כפי שהיה במשך תקופה ארוכה מאוד בחיי.

"קשאר- סוטרא"

הטיפול אותו אני עומד לעבור נקרא קשאר-סוטרא. אני מביא ציטוט המסביר את התהליך מאת נעמי יוגב אשר הסיפור שלה הביא לסיום הסיפור שלי.

״קשר סוטרא הוא טיפול אשר קיים אלפי שנים בהודו. זהו טיפול איורוודי פולשני אשר במהלכו מוחדר חוט איורוודי מיוחד לתעלת הפיסטולה. לחוט הזה, המצופה בצמחי מרפא מיוחדים יש פעולה כפולה : ניקוי והפחתת המוגלה, וצימצום של תעלת הפיסטולה עד להגעתה לפני השטח של העור ועד לריפוי מלא. בדרך זו לא נוצר חלל ריק המאפשר יצירה מחודשת של פיסטולה והריקמה מתחדשת ונבנית בצורה בריאה והדוקה מחדש, זה מה שמסביר את אחוזי ההישנות הנמוכים בטיפול הזה. החוט מוחלף פעמיים בשבוע בדרך כלל אך הטיפול משתנה ממטופל למטופל לפי החלטת הרופא המטפל.״

יום שני 22/4/19, עכשיו אני בהודו, בעיר בנגלור אשר במדינת קרנטקה.

בערב הגעתי לפגישה ראשונה אצל הדוקטור ראמש בהט, שמבדיקה ראשונית צפה חודשיים וחצי של החלמה.

דוקטור ראמש בהט.

בן אדם משכמו ומעלה מכל הבחינות ויחד עם זאת בן אדם אציל עניו וצנוע, מחייך תמיד, מרגיע, נותן השראה וביטחון מידי שאם אתה בידיו הגעת למקום הנכון. ככל יכולתו הוא נותן 100 אחוז הצלחה וכמעט תמיד עומד בכך. אלפי מטופלים יעידו על כך.

ראמש בהט הוא רופא איורוודי, שרואה את המטופל ומבין בדיוק מה עובר ועבר עליו, מתייחס אליו מהרגע הראשון ועד הסוף ולאחר מכן באהבה, כבוד וסבלנות גדולה, כל שאלה לפני תחילת הטיפול, במהלכו ולאחריו נענית על ידו.

למחרת הבדיקה אצל דוקטור ראמש, המנט הנהג שלנו הישראלים, לקח אותי לסיבוב בדיקות לפני הניתוח.

התחלתי אצל דוקטור שנקר, שנחשב אחד הרדיולוגים הטובים בעולם, הוא בדק וסרק לי טוב טוב בתוך פי הטבעת והחלחולת כולל סיבוב ניצחון. כל זאת כדי לעשות לי צילום Trus פנימי עמוק על מנת למצוא ולאתר את כל תעלות הפיסטולה שלי, זה לא היה נעים, שלא לומר כואב, בלשון המעטה, אבל הכרחי. מיד לאחר החפירה בתעלות גופי המשכתי לבדיקות דם ו א.ק.ג. שהיו הרבה פחות פולשניות מן הסתם. כל הבדיקות שעברתי בהודו נעשו ביעילות וברמה גבוהה ומספקת מאוד.

ביום רביעי 24/4 הגעתי בשמונה וחצי בערב כבר בצום, לבית חולים שובה, לא ממש אסותא, סביר באופן יחסי למה שקורה מסביב, אך כל מה שאני עובר והמצב בכללותו נראה לי הזיה גדולה. קיבלוני שם בסבר פנים יפות, המנט הנהג, מרצונו הטוב לוקח כל אחד מהישראלים ונשאר איתו עד שמסתיימת הטופסולוגיה ואתה מקבל את החדר המבוקש עם ״טרקטור״ בתור מזגן ואפילו טלוויזיה מצוינת עם מסך שטוח וכבלים. לאחר ההתמקמות בחדר, מגיע רגע מבדר, לפחות לי, גילוח כל אזור החלציים התחת וכל המשתמע מכך, עד שזה חלק כמו תינוק.

למחרת בבוקר 25/4 השכמה בשש והתחלת ההכנה לניתוח.

הניתוח על ידי דוקטור ראמש בהט, בעזרת אפידורל, היה קצר ולעניין, זהו התהליך החל! לאחר הניתוח בישר לי ראמש שהוא צופה החלמה תוך חודשיים.

כמה שעות לאחר הניתוח באו לבקר אותי חבריי החדשים, רינת חיים איתן ואורי, בהפתעה גדולה שלא ציפיתי לה. בחברות ואחדות גורל שלא ידעתי כמוהן עד עתה, יחס מרגש ואהבה שלא חויתי בחיי מאנשים שלא הכרתי לפני כן. זו הייתה חוויה מיוחדת מרגשת ומחזקת במצב בו הייתי.

בערב יום חמישי חזרתי למלון כשאני מסוחרר לגמרי, עם הוראות לשטיפות ואמבטיות יומיות. לילה ראשון במלון אחרי הניתוח היה די קשה כולל הקאה אחת עקב חומרי הניתוח וכנראה מיץ אננס שלא הייתי צריך לשתות.

מה שגיליתי בשטיפה למטה למחרת זה שיש לי חתך עצום על הלחמנייה ליד פי הטבעת, זה די מפחיד אבל הגוף סוגר לאט לאט בטוח ויפה.

יום לאחר הניתוח ההרגשה כמובן לא קלה אך יחד עם זאת יותר טובה מאשר אחרי ניתוח בארץ. הפחד הידוע, לאחר ניתוח באזור הזה, מהיציאה הראשונה מסתבר כלא מוצדק לפחות במקרה שלי. עם כל יום שעובר אני מתחיל להתרגל למצב בו אני נמצא, לסביבה לאוכל, לנסיעות היומיות לחבישה בבית החולים אנוגראה. בית החולים נמצא באיזור קצת מכבה לבבות ויותר מעורר חרדות, אבל עם הזמן התרגלתי לגמרי, וזה נראה לי אך טבעי ששם נמצא בית החולים, ומולו אולם חתונות. (עוד מעט אוסיף תיאור מפורט קצת יותר של ״אנוגראה״).

הכל נראה לי הזוי, סוריאליסטי, בלתי נתפס, אך יחד עם זאת אמיתי עד כדי כאב!

לחבישה היומית קראתי ״עבודה״ כי זאת הייתה החובה שלי בטיפול, להיות ממושמע לגמרי להוראות דוקטור ראמש, כפי שהפכתי להיות צמחוני ונטול אלכוהול במשך התקופה של הריפוי.

החבישה עצמה היא ניקוי מקום הניתוח ומה שמסביב בחומרים המיוחדים של הרפואה האיורוודית. לאחר הניקוי היסודי על ידי אנג׳לי, האחות, והמלאך כשמה כן היא שמטפלת בכולם, היא שמה תחבושת ספוגה בחומרים המיוחדים ודוחפת עמוק ככל האפשר לתוך חתך הניתוח. למעשה החבישה היומית היא חלק קריטי ומאוד חשוב בתהליך הריפוי.

מלבד החבישה יש לשבת באמבט עשר דקות בבוקר ועוד עשר דקות בערב, לצורך העניין קניתי אמבט קטן שמניחים על האסלה, רעיון גאוני.

כך עוברים להם שבועיים ויומיים בהם אני מכיר לעומק, את משפחתי החדשה, ״משפחת פיסטולה״, התומכת והמחזקת ללא סייג. הכרנו הכי עמוק שאפשר כולל חפירות ותעלות שלא ניתן להעלות על הדעת, זר לא יבין זאת ואם היה נכנס לשיחות שלנו, אזניים תצילנה.

בתום קצת פחות משבועיים הגיעה החלפת החוט הראשונה.

11/5 שבת בבוקר יום יפה,

אפילו שתיתי קצת קפה,

שתי מנות קבועות של יציאות, (התפנות) לפני ואחרי ארוחת בוקר הודית.

ומהרגע הזה, של החלפת החוט, ואז הקשירה או מה שקורה שם, הכל כואב!

הולך כמו ברווז לכמה ימים הקרובים.

יום רביעי 15/5 שני נורופן על הבוקר לפני החלפת חוט שנייה למקרה שיכאב כמו פעם ראשונה.

את הכאב הרגעי של החלפת החוט שאורכת למעשה שתיים שלוש דקות, וההרגשה שהרופא מחליף את החוט ומותח ותופר את המקום עצמו בתוך התחת שלך ליד ועם פי הטבעת כנראה ששום דבר לא יכול לאלחש. עשר דקות עד רבע שעה לאחר מכן נמשכים הכאבים ואז יש רגיעה, כך היה אצלי. לאחר מכן עד שבת הבאה הייתה לי סוג של רגיעה.

בשבת 18/5 החלפת חוט שלישית. אותו סיפור חוזר על עצמו, הייתי אמיץ ולא לקחתי משככי כאבים. ככה החזקתי עד שבע בערב ואז הלכתי לעשות הבדלה אצל חיים היקר! לאחר מכן יצאנו לאכול ולשיפור ההרגשה כי אכן יש כאבים היכן שהחוט עובד, בכל זאת לקחתי שני נורופן.

יום רביעי 22/5 חודש שלם בבנגלור, החלפת חוט רביעית.

שוב אני נכנס, מרים רגליים כמו תמיד, כמו בלידה, כך תמיד מתבצעת חבישה והחלפת חוט. ראמש משוחח איתי קלות על נושאים אחרים ובינתיים מתחיל להחליף לי את החוט, בהתחלה זה סביר, אני לוקח נשימות עמוקות כמו שאני מנגן ישר לבית החזה, ואז מגיע רגע הקשירה הסופי וגזירת החוט כנראה, זה הרגע שבו הכאב פורץ בבת אחת ומצמית אותי לעשר דקות לפחות, יחד עם צחוק ותדהמה קלה מהכאב. כדי להירגע אני נשכב לעשר דקות על מזרן כחול וחשוף, סדין זה מותרות, במיטה בחדר בבית החולים אנוגראה אם אפשר לקרוא לו ככה, שנראה לא כל כך טוב ומריח עוד פחות מזה. אבל, בבית החולים הזה מטפלים בי באופן יומיומי, פה זה הודו לא ישראל, ואף תחת לא קיבל פה זיהום אלא נרפא לגמרי, אז זה הפוך על הפוך.

קיבלתי מראמש באופן מפתיע שחרור מחבישות! עד יום שני לאחר מכן ושם החלפת חוט בשש בערב.

יום שני 27/5 החלפת חוט חמישית.

באחת בצהריים נפתחה חגיגת פיסטולה פרי לחיים שעזב למחרת. חיים עשה לכולנו בפעם האחרונה את השקשוקה המצוינת והטעימה שלו, (זירו ספייסי לבקשתי, כלומר לא חריף בכלל), עם סלט שרינת ואיתן עמלו עליו, טחינה וטחינת סלק מידיו של איתן, לחם ופיתות. בדרך כלל הסידור היה שהם מכינים את האוכל ואני שוטף את הכלים.

אחה״צ יצאנו למרפאה, קצת איחרנו כי האובר שהזמנו גם איחר בגלל שהיו פקקים יותר מהרגיל, נלחצנו מעט והודענו לראמש כדי שלא יברח לנו כמו בקשירה הקודמת. הגענו באיחור קטן בשביל לא לפספס כאב גדול.

אני כמו תמיד הייתי צריך עשר דקות לשכב להפנים ולהרגיע את הכאב, רינת יצאה כמו גדולה, יכול להיות שנר לפני חוט זה רעיון יותר טוב משני נורופן לפני. לא ציינתי לפני כן, אצלי לאחר כל החלפת חוט יש כאבים אפילו בהטלת שתן, עוד לא מצאתי את הקשר, אבל בכל מקרה זה חלק מוכר לי מניתוחים וכאבים שעברתי לפני הודו. חוט חמישי מסתבר מגיע עם יותר כאבים, ומצב שכיבה יהיה המתאים ביותר בימים הקרובים.

קמתי בשלוש בלילה של יום שלישי מכאבים, הצלחתי לנמנם עם הכאב עד חמש בבוקר, הוצאתי את החבישה מאתמול ולקחתי נורופן אחד, שעזר לי לישון עד שמונה וחצי. מפתיעה ומתסכלת רמת הכאב, כל פעם זה מחזיר אותי לאחור למרות שאני יודע שאני כביכול עשיתי צעד קדימה. הכאבים מעצבנים אותי מעצם קיומם! לפעמים הפחד מהכאב הוא לבדו מכעיס ומכאיב אך הפעם, לעזאזל, באמת כואב! יום רביעי בבוקר עדיין כואב אותו דבר. אחרי עוד לילה שקמתי בעשרה לארבע לפנות בוקר, עוד לפני הציפור המעצבנת שעושה לי או-הו או-הו או-הו. ה-או נמוך ה-הו גבוה, טרצה מג׳ורית כמובן ציפור שמחה אלא מה, מי יעשה לה משהו, מצפצפת על כל השכונה במשך חצי שעה לפחות כל בוקר באדיקות. נרדמתי שוב בחמש ויקיצה מוחלטת בשבע. בשמונה עליתי לארוחת בוקר, שאלתי בווצאפ את ראמש אם זה בסדר הכאבים, התשובה שלו הייתה, מצויין! טוב, מה אני יודע, לי כואב בתחת הוא הדוקטור, אם הוא אומר שזה טוב, לי נותר לכאוב. אני אנסה לתאר את הכאב. מרגע הקשירה החמישית שתואר מקודם ההרגשה היא שיש משקולת של קילו לפחות שנקשרה על החוט, החוט לא מרופד אלא חותך לאטו את דרכו החוצה על ידי המשקולת שמושכת למטה, לפעמים היא גם מתנדנדת לצדדים וקופצת למעלה.

יום חמישי 30/5 חוט מספר שש.

בבוקר עדיין נותרו אותם כאבים שהחלו ביום שני לאחר החלפת חוט מספר חמש. לקראת השעה היעודה, ארבע אחר הצהריים, החלטתי, הפעם, לקחת שעה לפני ההחלפה נר.

נר במשמעות השנייה שלו כמובן, כזה שדוחפים בעדינות, נו, בדיוק שם. זה עבד, כאב לי פחות בהחלפת החוט. זה גם מה שהרופא הבטיח אבל הוא אמר שלא צריך לקחת כלום.

לי נמאס לכאוב ואני לא מוכן יותר לקחת סיכון לכאבים נוספים, לפחות לא בנקודת הזמן הזו. המשכתי במנהגי לשכב כעשר דקות כדי להירגע מההחלפה, ומיד לאחר מכן הרגשתי הקלה, אותה משקולת שתיארתי מוקדם יותר הוסרה כעת ואין מה שמושך ומכאיב. יכול להיות שזה הנר ויכול להיות שההסרה של חוט מספר חמש הביאה את ההקלה המיוחלת. כשחזרתי למלון הרגשתי שחזרה לי הסבלנות ואורך הרוח הדרוש למוח לתפקד יותר טוב. הצלחתי לאסוף את עצמי ולנגן קצת ולעשות עוד כמה דברים. בניגוד לפעמים קודמות החלטתי שאחרי החלפת החוט אני חוזר לאזור הנוחות שלי, כלומר לחדר במלון. כל זאת אני כותב כשמונה שעות לאחר לקיחת הנר וכולי תקווה שמחר אקום, בבוקר ולא לפנות בוקר, בלי הכאבים של הימים הקודמים או לפחות עם כאבים סבירים שלא מצריכים משככי כאבים.

רינת מהפרק הקודם סיימה היום והוכרזה כפיסטולה פרי! היא הייתה לפניי ויצאה כשהיא בוכה בהתרגשות אדירה שהדביקה את כולנו.

יום שישי ארבע לפנות בוקר, מסתבר שהנר סיים להשפיע וחזרו כאבים שהעירו אותי. לצערי, או לשמחת הרופא כי הוא טוען שכאבים זה יופי, הכאבים לא ממש פסקו. בכל זאת קמתי בבוקר לשיגרה הקבועה שלי לעת עתה, התפנות, ארוחת בוקר ועוד התפנות, וזהו, עכשיו רק שיהיו פחות כאבים.

החלטתי לנסות לנגן, הצלחתי לעמוד ולנגן את החלק הראשון של החימום שלי שעולה עד סול גבוה. בימים טובים, נטולי כאב, אני ממשיך עם הרוטינה כולה שממשיכה למעלה ויותר ארוכה מבחינת זמן. ככל שהראש מתנקה מכאבי הגוף רמות הסבלנות והריכוז עולות אצלי ומאפשרות לי לעשות את הדברים שאני רוצה.

לאחר שסיימתי נשכבתי קצת כדי להחליט מה עכשיו, אני משוחרר מחבישות עד יום רביעי הבא. החברה עושים מסיבת פרידה מבחור שסיים עם הפיסטולה במסעדת ״בורמה בורמה״ שרבות דובר עליה, לקחתי את עצמי ונסעתי, מתוך ניסיון לעשות משהו אחר כדי להטות, להסות, להחניק ולהכניע את הכאב. אכן מסעדה מיוחדת וטעימה אם כי חריפה מידיי בשבילי. הכאב לא הוכנע ונכח כפי שנכח כל השבוע. חזרתי למלון והצלחתי אפילו לישון קצת צהריים, קמתי ושתיתי מים ועוד קפה של אחה״צ שמפנה אותי להתפנות. אחר כך העברתי זמן לתוך הערב, כמו תמיד בשישי אוהב להקשיב קצת ליהורם גאון בגלי צה״ל שם הוא נותן בראש מדעותיו ואני חייב לציין שכמה מדבריו מוסכמים גם עליי, אחריו מגיע שמעון פרנס עם העונג השישי, ששם אותי ביוון לשעה קלה, כולל סיפור מבדר של מדריך הטיולים חיים קוזניץ.

כאביי נותרו בשלהם, ומלבד מקלחת וארוחת ערב של סלט חתוך ואצבעות ירקות, מצב שכיבה ובהייה בטלויזיה הוכח כנוח ביותר. כך המשכתי לבהות בטלויזיה והתבדרתי עם אופירה וברקו, אחר כך חדשות סימולטנית גם 12 וגם 13, מתחתי את הזמן ככל שיכולתי, בשי בשידור סגרתי ונרדמתי עד אחת וחצי עדיין בלי כדור לכאבים. אבל אז קמתי והבנתי שזהו אני לוקח כדור נורופן קוויק 512 שכנראה לקח לו המון זמן לעבוד ולא כל כך קוויק.

בשלוש בלילה עוד פעם קמתי כאשר אני מרגיש שיש החמרה בכאב למרות הכדור?! איכשהו נרדמתי בסוף וקמתי ליום של שבת ברבע לשמונה. היום הכאב מרגיש כמו שהכניסו לי בעיטה מדויקת, בדיוק איפה שהחוט חותך, עם נעל חדה וזה נשאר שם כל הזמן, עם הנעל.

יום ראשון, אחרי לילה לא רציף נוסף, של שינה מופרעת עם כאבים וגם ציפורים מפריעות.

אין שינוי ברמת הכאב, פלא שאני עדיין במצב שפוי, אני אשתדל לא לאבד את זה, אולי אעבור לנרות בתחת על בסיס קבוע אם זה מה שיעזור? מאז שלקחתי, בהחלפה של החוט, לא השתמשתי מהסיבה הפשוטה שאין לי. עכשיו אני בדיוק באמבט הבוקר של 10 דקות ב  sitz bath, זה האמבט הקטן שמניחים על האסלה ויושבים בתוכו, יופי של דבר.

יום רביעי 5/6, הקצתי בשש וחצי בבוקר כדי להתכונן להחלפת חוט בשעה תשע.

החלפת חוט מספר שבע, שזהו גם מספר המזל שלי, שהפעם כנראה הוכיח את עצמו מכיוון שההחלפה עצמה לא מאוד כאבה, ולאחר מכן הודיע לי ראמש שזהו החוט האחרון בטיפול הקשאר סוטרא. כלומר שאין יותר החלפות חוט ואולי יום שישי או כמה ימים לאחר מכן הוא יוכל להכריז עליי כפיסטולה פרי. מיד לאחר ההחלפה כן הייתי צריך את עשר הדקות שלי לשכב לזה אין באמת כדור. בכל מקרה לקחתי אדוויל בשבע וחצי בבוקר כדי להוריד כאבים עתידיים, עכשיו השעה כבר שלוש עשרים וארבע בצהריים, אני חושב שהשפעת הכדור פגה כנראה ובאופן שמפתיע אותי, אין כרגע כאבים שזה משהו מאוד מנחם לאחר הימים האחרונים.

כולי תקווה שכך יימשך אך אני תמיד מוכן לספוג עוד אם צריך.

חזרתי למלון במצב רוח לא רע, הרשיתי לעצמי לפתח תקווה לסיום הטיפול וחזרה לארץ. סוף סוף הייתה לי את נחת הרוח והרגיעה הרצויה כדי לצאת לאכול ארוחת צהריים במסעדה לא רחוק מהמלון, Green Theory, שמה, והסתבר כפי שחשבתי שהיא ממש מעולה. באופן כללי בבנגלור יש שפע מסעדות מצוינות בתי קפה, פאבים ומקומות בילוי נהדרים.

יום חמישי 6/6, הלילה עבר בסך הכל טוב עד לפנות בוקר כשהתחילו כאבים קלים אך מציקים והמשיכו עד 9:30 בערך. הראש מתנקה לאט לאט, סיימתי הכנת אלבום תמונות, ניגנתי, אין על מה להתלונן.

עכשיו אני יושב וכותב במסעדה החדשה שמצאתי. אוכל פה עוד פעם צהריים.

ישיבה עדיין זאת תנוחה פחות נוחה, מקווה שישתנה בקרוב.

חזרתי למלון לשחרר מה שצריך והחלטתי לעשות הליכה ארוכה בגן הבוטני של בנגלור שנקרא ללבג, Lalbag.  לקחתי אובר לגן הבוטני וטיילתי לי שעה פלוס. מילה על אובר (Uber) שפשוט עובד נהדר, לא צריך להבין מילה, האפליקציה מחברת בין אנשים לנהגים שלא תמיד מבינים אחד את השני ובלי להחליף מילה, הנהג לוקח אותך בדיוק לאן שביקשת.

הגן הבוטני לא ממש כמו הגן הבוטני בירושלים אבל בכל זאת נחמד ללכת קצת בתוך מקום ירוק עם הרבה עצים וקצת קופים, ולו רק לשם ההליכה שזה חשוב להבראה ולבריאות הכללית. היום הייתה הפעם ראשונה שראיתי שמים כחולים בבנגלור, זה התחיל בגן כשהייתי מעל המזרקה אשר במרכזו והמשיך כך עד שהגעתי ליעד הבא. ליעד הבא לקחתי את המטרו.

שוב הרחבה קטנה והפעם על המטרו בבנגלור.

יש שני קווים, ירוק וסגול , אנשים נחמדים מאוד שעוזרים להבין ולהתמצא אם צריך. לעיתים קורה שבמשך שתי תחנות יהיה צפוף ביותר אבל אנחנו לא שונים מההודים!

לכן התחלתי לנסוע כמעט רק במטרו, הקרונות ממוזגים, העלות אפסית וקיצור הזמן פנטסטי! בנוסף כדי להגיע למטרו מהמלון עשיתי הליכה של עשרים דקות בהלוך ובחזור וזו הייתה פעילות אירובית מבורכת.

ממשיך בסיפור, במטרו מהפארק ל MG Mall פגשתי אנשים מקומיים מאוד נחמדים שמתעניינים ועוזרים ונהנים לעשות שיחת חולין עם מישהו לא מקומי. רגע לפני שנכנסתי לקניון עצרתי והבטתי לשמיים, הופתעתי לראות כחול וירח לבן מנצנץ בחצי סהר, זה בהחלט נחמד לדעת שזיהום האוויר ירד ממאה אחוז לתשעים ותשע ואפשר את המחזה הנדיר.

עצרתי רגע לשתות צ׳אי בתוך הקניון ואז המשכתי לרכישות. אני מודה שאני נהנה לקנות לבני משפחתי יותר מאשר לעצמי, מסתבר שגם לי כיף לפנק.

יום שישי 7/6/19, חודש וחצי אחרי הניתוח, חוט שביעי קשור עדיין אבל הוא אחרון. שימו לב לתאריך גם הוא שבע כמו חוט מספר שבע כמו מספר המזל שלי. בשש וחצי בערב אני נכנסתי לדוקטור ראמש לבדיקה אם אפשר להכריז עליי כפיסטולה פרי. לאחר קצת התעסקות, כן בדיוק שם, תוך כדי שהוא שואל אם כואב לי, ואני אומר לו כן כואב לי, הוא שואל למה כואב לי, זה היה בצחוק. הוא קם, אני עדיין עם הכאב, ומראה לי את החוט ביד שלו, כלומר זהו, אם החוט ביד שלו אז סיימתי? שאלתי אותו אם סיימתי, ואם אני פיסטולה פרי, ואז הוא אמר לי שאני פיסטולה פרי, זהו נגמר!

למעשה הייתי די מוכן לזה מכיוון שכבר ביום רביעי הוא אמר לי שאין יותר קשירות ושאבוא בשישי שנבדוק אם סיימתי וזה אכן מה שקרה. הגעתי עם החצוצרה ולמדתי מראש שיר הודי לכבוד האירוע המכונן. ניגנתי לראמש, שהיה מאוד מרוצה שמח וחייכני כתמיד, ולשאר המטופלים ההודים בבית החולים, זאת הייתה חוויה מיוחדת ומרגשת מאוד בעבורי.

שבת בבוקר 8/6, ישנתי רצוף עד קצת אחרי שש וחצי בבוקר שזה לא רע יחסית לימים אחרים שחוויתי, מקווה שזה ילך וישתפר. לא אשקר לעצמי, אין כאבים, יש הרגשת הקלה, ירד ממני משא די גדול ואני מקווה ומצפה להרגשת קלילות עוד יותר גדולה כאשר החתך ייסגר לגמרי. יש לי עכשיו כל יום חבישה במשך עשרה ימים לפחות, בהם כל מה שנשאר פתוח אמור להיסגר כמעט עד הסוף. עליתי לארוחת הבוקר הקבועה שלי, קוואקר, קפה, פירות ודוסה. תוך כדי אני צופה במשחק מספר ארבע בסידרת הגמר בין גולדן סטייט לטורונטו. הרבה שנים לא עקבתי אחרי משחקי ה NBA אך כאן בבנגלור זה נוח מאוד מבחינת הזמנים והקימה שלי בבוקר.

הדבר החשוב ביותר הוא שאני יושב! יושב על התחת ולא כואב! והכיסאות בחדר אוכל פה הם עם ריפוד קשה ביותר ולא נוח ולכן זאת התקדמות גדולה ומשמחת עבורי.

עבר יום טוב, כמעט ללא כאבים. ביליתי את היום בחלקו הראשון שוב ב MG mall בקניות ובערב יצאנו רינת ואני לעוד סיבוב הליכה, כפי שהזכרתי פעילות גופנית טובה לריפוי ובכלל.

יום שני בבוקר אחרי לילה סביר, קמתי לשיגרה הקבועה. עליתי לאכול, ואני מתעכב רגע על סדר הארוחה, קוואקר, אידלי שזה סוג של קציצת אורז ועדשים עם חמאת גהי שהוספתי, קפה, הפסקה קלה ואז פירות, איזה פירות נהדרים שיש להודים, אננס, ופפאיה שזה פרי שאני מאוד אוהב, לצערי הרופא אמר לי לאכול מעט, לפחות בתקופת ההחלמה מכיוון שזה מחמם ומזרז.

לאחר ארוחת הבוקר התפנות ואמבט ישיבה, יצאתי לחבישה.

שלושה ימים לאחר הכרזתי כ  FFBDB (פיסטולה פרי ביי דוקטור בהט) נגמרו הכאבים! העיניים נפתחו לי לגמרי, המוח התנקה מעשן ולכלוך הכאב, המחשבה בהירה וצלולה.

כך יעברו הימים הבאים, עם כאבים שהולכים ונמוגים, עדיין לאחר תנועת מעיים יש כאב קטן, אבל מיום ליום זה משתפר גם.

יום שלישי 11/6, שש וחצי בבוקר רינת עוזבת את המלון חזרה לארץ, אני נפרד ממנה וכמנהגה בקודש אני שופך מים על האוטו מאחורה כשהוא מתחיל לנסוע, ברכה לנסיעה טובה ודרך צלחה. כך היא עשתה גם לחיים כשעזב חזרה לארץ. (כך גם עשה לי עובד מהמלון כשעזבתי.)

בשלישי אחרי הצהריים פגשתי את הרופא לבקשתו לבדוק איך מתקדמת ההחלמה הסופית, למעשה ראמש אמר שאני יכול לחזור עוד שבוע.

למחרת בבוקר כשהלכתי לקובון פארק כדי לנסוע במטרו, גיליתי תחנה יותר קרובה בשם ״דוקטור אמבדקר״ ומשם נסעתי ל"אוסהלי" היכן שבית החולים נמצא. עשיתי חבישה אצל אנג׳לי ששמה לי בעדינות את התחבושת ושוחררתי להמשך היום. חזרתי באותה הדרך למלון, זה הרבה יותר נחמד במטרו מאשר לנסוע באובר עם הפקקים וצורת הנהיגה התזזיתית שלהם.

אין יותר כאבים שוב עולה ההבחנה והאבחנה הזו, הראש נקי ואני יכול להסתכל קדימה.

בשיחה עם נהג אובר גיליתי שיש מקום מאוד יפה להיות בו, הוא דיבר על ״אוטי״. נכנסתי לטריפאדוויזור לבדוק ויחד עם "אוטי" עלה לי טיול ספארי לבנדיפור ללילה אחד או שניים. זה יותר עניין אותי בתור חובב טבע מהשנים האחרונות בזכות צפייה בנשיונל ג׳אוגרפיק.

לטיול שעשיתי נחזור מאוחר יותר.

לא ציינתי זאת עד עתה אבל הקשר עם המשפחה בעזרת הטכנולוגיה הוא מדהים.

הכל בכף ידינו, ווצאפ ופייס טיים שיחות עם ובלי וידאו מה שרוצים, אין מה לומר, בכל מקום וייפיי, סים מקומי במחיר מגוחך של 22.5 שקל לשלושה חודשים כולל שיחות סמסים ו 1.5 ג׳יגה ליום! המחשב הנייד שלקחתי איתי מחובר בכבל רשת לשקע במלון ומשם אני מחובר לערוצים המרכזיים בארץ, ויש אין סוף אפשרויות נוספות לראות הכל בחינם כולל נטפליקס. אני אתן דוגמה קטנה לכמה העולם קטן והכל כל כך קרוב.

בלילה של יום רביעי ה 12/6 הייתה ההצגה ״הנחשול״ שפז ביתי היקרה השתתפה בה. להצגה הזו החוג שלה עמל רבות במשך כמה חודשים. ביקשתי שיעשו צילום וידאו במצלמה כדי שכשאחזור אוכל לצפות, אך אז חשבתי בעצם, למה לא להעביר לי בשידור ישיר בפייס טיים?! וכך היה, את כל ההצגה, כמעט שעה, קיבלתי בשידור ישיר ובחינם כמובן! ההצגה מן הסתם הייתה טובה מאוד ופז שיחקה נהדר.

הימים עוברים מהר והזמן גם.

בימים הבאים הרגשתי מספיק טוב לתכנן את טיול הספארי בבנדיפור, כחלק מתוכנית ההבראה שלי. הרי אני כבר בהודו אז יהיה נחמד לעשות משהו שונה ולהרוויח עוד מהמדינה הענקית שמחולקת ל 29 מדינות, עשיתי קצת מחקר בגוגל ומצאתי את חברת Sky Way מהם קניתי חבילה של הכל כלול לספארי.

16/6, טלי ואני חוגגים 20 שנות נישואים, אמנם בנפרד אבל נתאחד כנראה בעוד שבוע וכשאחזור נפצה את עצמנו במשהו נחמד.

יצאתי לטיול ספארי לבנדיפור ביום ראשון ה 16/6 בבוקר לשני לילות, מה שאומר ארבע גיחות לספארי. הנהג שלי, לוקש שגר בשמורה, הסיע וגם החזיר אותי.

כבר בצהרי היום הראשון יצא לי לראות, אומרים במזל גדול, גם טיגריס וגם נמר! וזאת חוץ מפילים, להקות של עופר נקוד ושור הודי.

אולי זה קצת פתטי אך מדהים לראות את החיות בטבע, וזה היה שווה את המאמץ וההשקעה הקטנה, שנתנה לי השראה גדולה לנפש.

חזרה בבנגלור, יום שלישי 18/6, חזרתי ל״בית״ שלי בחודשיים האחרונים מלון אסטריס מלאנג׳. פגשתי את יהודה הפציינט הישראלי החדש ואשתו רוית. נסעתי עימם למרפאה לבדיקה האחרונה שלי אצל ראמש, ושלהם הפגישה לפני הניתוח.

למחרת קבעתי את הטיסה חזרה הביתה ליום שני בבוקר, זהו, סוף המסע מתקרב לסיומו. ביום שישי עשיתי פגישה אחרונה בשש בערב לשאלות וסיכומים עם ברכות תודה ומתנות לראמש ולאנג׳לי, ולכבוד האירוע נתתי קונצרט סולו קטן של שלושה קטעים, הראשון קלאסי, השני בו ממש התרגשתי, השיר לו יהי של נעמי שמר כולל הקראת שני הבתים הראשונים באנגלית! ושלישי הלהיט ההינדי Gulabi Aankhen Jo Teri Dek.

העברתי יומיים נוספים בהכשרת הישראלים החדשים שהגיעו, הסברתי להם ככל יכולתי על התהליך שהם הולכים לעבור, עשינו נסיעה באובר ובמטרו, הראיתי להם כל מה שחשוב ואת השאר יגלו לבד.

יום שני 24/6, המסע עומד להסתיים, בשבע בבוקר הזמנתי אובר כמובן! שייקח אותי לשדה התעופה של בנגלור, שם אכלתי פעם אחרונה דוסה ואידלי בהודו, ארוחת הבוקר השגרתית שלי. לאחר מכן עליתי למטוס לקונקשן של שלוש שעות בדלהי ומשם בטיסה באמת מהירה לארץ, נחתתי בבן גוריון בשבע וחצי, המזוודות הגיעו בשלמות וגם אני. חזרתי בריא, חדש ושלם.

המסע תם, אני בחזרה בארץ, בחזרה לחיים!

ניר צמח.

zenir7@gmail.com